Rapoo- It solutions & Corporate template


ביר-בוסתן וביר-חווילפה -
שדה הקרב הנורא ב- 23 ביוני 1192

אבי נבון


לא, אל תנסו להיזכר איפה הייתם ב- 23 ביוני, כאשר התחולל הקרב הנורא בשטח שבין ביר-בוסתן לביר-חווילפה. פשוט, זה קרה בתקופה הצלבנית.

שני כוחות צבאיים גדולים נכחו אז בארץ - הצבא המוסלמי בהנהגתו של צלאח א-דין, והצבא הצלבני, בפיקודו של ריצ'רד לב-ארי. מזה כ-20 שנה שצלאח א-דין מנהיג את המוסלמים לניצחונות, ומבסס טריטוריה מוסלמית גדלה והולכת, עד שבשנת 1187 הכה את הנוצרים בקרב קרני-חיטין, וכבש את עכו ואת ירושלים.
הצלבנים יצאו למסע צלב חדש, השלישי, ובראשם ריצ'רד לב-ארי, מלך אנגליה. לוחם מוכשר זה השתלט על רוב מישור החוף - עכו, ארסוף, יפו, אשקלון ובית-גוברין. מנקודה זו פשט כוח צלבני דרומה, אל 'מצודת התאנים' (קסטלום פיקואוס) היא אל-בורג' (כ- 10 ק"מ מצפון ללהב). בנוסף, כבשו הנוצרים את מצודת דרון (= דרום, היום דיר-אל בלאח בדרום רצועת עזה, ומכאן השם 'כפר דרום').
צלאח א-דין הזעיק עזרה ממצריים, אך כיוון שרצועת עזה לא בידיו, הינחה את השיירה הענקית לבוא מסיני דרך ניצנה ובאר-שבע. באותו זמן, יוני 1192, ריצ'רד ואנשיו חנו במצודת 'לה-טורון' (לטרון) ונודע להם על השיירה הקרבה. איך? היום קוראים לזה 'מודיעין שדה', או פשוט ע"י בדואים מהנגב שהעבירו לו ידיעות, אולי תמורת תשלום.
ריצ'רד ביצע מעשה חסר תקדים: הוא יצא לפשיטה לילית, דבר בלתי מקובל באותם ימים. מסביבות לטרון רכבו לילה שלם עד ל'גלטיה' (כרתיה ליד פלוג'ה). שם הם נחו והסתתרו במשך היום, ובלילה הבא המשיכו ל"קני הזרזירים", כנראה תל-חסי (ליד מושב איתן) וברכיבה רצופה עד לאזורנו.
בשעות המוקדמות של בוקר ה- 23 ביוני 1192, הגיחו לפתע הפרשים הנוצרים מראשי הגבעות וצפו אל העמק בין שתי הבארות: בבקעה שלפניהם חנתה שיירה של כ- 2000 גמלים עמוסים מכל טוב - כלי נשק, אך גם אריגים ושטיחים, תבלינים ואבני חן, שנועדו לתמוך כלכלית במוסלמים שבירושלים. מלבד הגמלים היו בשיירה עוד פרדים, חמורים וסוסים, וליד הבהמות ישנו מאות רבות של לוחמים, פרשים ומחמרים. כל הכבודה נמה את שנתה בביטחון מלא שהצבא הצלבני נמצא כ- 50 ק"מ מהם, בלטרון, ולכן ניתן לאפשר לאנשים לנוח מהדרך הארוכה, שהרי נותרו להם רק יום-יומיים בדרכם לירושלים.


ההפתעה היתה מלאה. התוקפים הסתערו לפתע מראשי הגבעות המקיפות את הבקעה, טבחו והרגו במוסלמים. מאות נהרגו, האחרים נפוצו לכל עבר, השיירה עצמה הושמדה לגמרי. אפילו הסופר המוסלמי באהא א-דין, שכתב את יומנו של צלאח א-דין, מפקדו, ציין שהייתה זו המפלה הצורבת ביותר של המצביא המהולל. הרכוש נלקח שלל, והבהמות היו תגבורת חשובה למחנה הנוצרי.

מה נותר לנו מזה היום?
במרכז הכפר אל-בורג' ניתן לראות עדיין את בסיס המצודה, ריבוע של 47 מ' לכל כיוון, כ- 2000 מ"ר ס"ה. בצד המערבי נותר קיר בגובה של יותר מ- 4 מ'. סביב לחומה היה חפיר, כמקובל בבנייה הצלבנית. חוקרים סבורים שראשיתה של המצודה קשור בבית אחוזה של פיאודל צלבני, שתפס את אדמות ואדי גמח, היום שטחי שומריה ולהב. המצודה נשענה על באר מים בעמק, הקיימת עד היום (מול חוות אלה). מכאן שם המקום בערבית בורג' אל ביארה = מצודת הבארות, ושם הבאר - ביארת אל בורג' = בארות המצודה.
באר בוסתן ובאר חווילפה עדיין נמצאות במקומן, רק שנוספה להן תקרת בטון, תרומת השלטון הבריטי בתקופת המנדט. ביר-חווילפה, ששימשה כמקור המים היחידי של קיבוץ להב בשנותיו הראשונות (1952-1955), כמעט ונהרסה במהלך ההרחבה האחרונה של הכביש, ונותרה ממש מעבר לגדר. ביר-בוסתן, שהייתה אתר רחצה לבנות קיבוץ להב וגבריו בשבוע הראשון לעלייתם על הקרקע, עד הקמת המקלחת הזמנית, כמעט ונעלמה מתחת לשיחי המלוח שכיסו אותה כליל. לפני מספר שנים הבאר נחשפה בשריפה שכילתה את השיחים ועתה המלוח מתאושש ומכסה אותה שוב.

ואנחנו, הנוסעים בכביש מלהב לכיוון דביר וחולפים ממש בין שתי הבארות, נזכור את אותו בוקר נורא, עקוב מדם, ב- 23 ביוני 1192.




מלחמת העולם הראשונה סביב תל-חווילפה
אבי נבון

איך מתקשרת מלחמת העולם לאיזור שקט זה? כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בארץ שלטו התורכים בסיוע מומחים וקצינים גרמנים. הגרמנים יזמו פשיטה לתעלת סואץ על מנת לפגוע באינטרסים הבריטים. במסגרת זו נסלל קו רכבת מבאר-שבע דרומה, שהספיק להגיע עד ניצנה וקסיימה, ונבנה בית חולים צבאי על תל ניצנה. כח הפשיטה הגיע עד לתעלת סואץ עצמה ונבלם שם.

בעקבות וועדת החקירה הבריטית, שקבעה שכדי להגן על התעלה יש לכבוש את ארץ ישראל, מתקדם הצבא הבריטי ארצה ובחודש מרץ 1917 נכשל ניסיונו לכבוש את העיר עזה והוא נעצר במבואותיה.

לאחר שגם ההתקפה השנייה נכשלת נשלח הגנרל אלנבי לאזור. אלנבי מוצא כי התורכים מתחו קו הגנה של עמדות וביצורים מחוף עזה עד גבעות באר-שבע. "בסדר, אומר אלנבי, אז נעקוף את כל המערך הזה", וכך נולד הרעיון לכבוש את באר-שבע במקום את עזה.
כדי להצליח בכך נעשו פעולות מדהימות של דיס-אינפורמציה - זריעת מידע מוטעה על כוונה לתקיפה שלישית על עזה.

בעוד מבצע ההטעייה נמשך, החלו בהעברת הכוחות בהסתר ובסודיות גמורה, באיגוף גדול לאורך נחל הבשור. בלילה הראשון רכבו הפרשים, בעיקר אוסטרלים וניו-זילנדים, עם התותחים ושאר הציוד - מבארי לסביבת צאלים. ביום הסתתרו ושתו מים, ובלילה הבא רכבו עד לבאר עסלוג', בין רביבים למשאבי-שדה. בלילה הבא חצו בין רמת בקע לירוחם והגיעו עד לבארות ערוער, שעל כביש דימונה היום. לפנות בוקר התארגנו לתקיפת באר-שבע ממזרח.

ביום האחרון של אוקטובר ,1917 עם שחר, הסתערו הפרשים מכיוון נבטים של היום על הביצורים הדלילים ועל הכח המינימלי שהגן על באר-שבע ממזרח - הכוח שהגן על באר- שבע היה מרוכז ממערב לעיר הקטנה ועיקר הצבא התורכי היה מרוכז סביב עזה.
היה זה גם קרב על המים, כי צבא פרשים זקוק להרבה מי-שתיה, והיה חשש שהגרמנים יפוצצו את הבארות בעת התקפה. לכן ניתנה הפקודה שלא להתעכב בתעלות המגן אלא לדלג מעליהן ולתפוס במהירות את לב העיר, ורק אחר-כך להתפנות לתעלות שבהיקף. שיטה בלתי מקובלת זו הדהימה את המגינים, שמצאו עצמם מוקפים באויב מלפנים ומאחרו.

מיד לאחר תפיסת הבארות נפלה העיר. אלנבי מורה לקצינים שכל מי שיכול לצאת עם אנשיו למקור מים אחר - יבורך.
קולונל ניוקומב מעביר את יחידת הסיור שלו לבאר-שוקת שעל הדרך לחברון, אך נזהר שלא להיכנס אל בין ההרים, לעומת זאת הוא מגלה תוואי נוח משוקת צפונה, ומציע לאלנבי להתקדם בו לצפון ובכך לעקוף את קו הביצורים התורכי שבין עזה לגבעות באר-שבע.

כך מגיעה יחידת החלוץ של הצבא הבריטי בבוקר ה- 2 בנובמבר 1917 (ממש באותה שעה בה מכריז הלורד בלפור בלונדון את 'הצהרת בלפור') אל העמק שממזרח לתל-חליף, היום - שדות קיבוץ להב, אבל התורכים ניחשו מהלך זה והתבצרו בתל.

5 ימים נמשך הקרב, כשהתורכים נהנים מבארות המים שהיו תחת שליטתם, ואילו הצבא הבריטי "נלחם במשמרות": בצהרים, לוחמי הבוקר היו חוזרים עד לבאר שוקת כדי להשקות את סוסיהם. גם כיבוש "ראס א-נאקב", ראש המעלה של הדרך הקדומה, היא הפסגה עליה יושבת היום אשכולות, לא תרם לשיפור המצב.
רק ב- 7 בנובמבר, לאחר 5 ימי לחימה עיקשת, נפרץ הקו כאן, ובמקביל גם ליד תל שריעה שמדרום לשובל, והצבא הבריטי דהר במורד הגבעות לתל נג'ילה שליד בית קמה - משם כבר פתוחה הדרך להתקדמות מהירה במישור החוף, עד לצליחת הירקון בדרך לחיפה, ולעליה בהרים לנבי סמואל וירושלים, והלאה לחציית הירדן עד לדמשק.

הקרב הרציני האחרון, המתואר בספרים רבים, הוא הקרב על תל חווילפה, היא להב.





מלחמת השחרור באזור להב

מאת אבי נבון


ב"מבצע יואב" הסיר צה"ל את המצור מעל הנגב, ופרץ מזרחה עד בית-גוברין. בסוף המבצע נכבשה גם באר-שבע, ועל חטיבת אלכסנדרוני, אשר הועברה מהשרון לדרום, הוטל לתפוס את רצועת גבעות השפלה שבין בית-גוברין לבאר-שבע.
פלוגות החטיבה התקדמו מדי יום מגבעה לגבעה, ודיווחו בין היתר על תנועת רועים ועדרים למזרח.
ההוראה שיצאה - למנוע תנועה מערבה, לכיוון כיס-פלוג'ה או רצועת-עזה, אך לתת לרועים לנוע מזרחה. מפקדי החטיבה השכילו להבחין כי עמק התלם הנמתח מצפון לדרום, ומבדיל בין גבעות-השפלה לשולי הר-חברון, מתאים לשמש גבול טבעי. כך נקבע הגבול בגזרה זו, שמאוחר יותר היה חלק מ"הקו-הירוק" בין ישראל לגדה המערבית בהר-חברון. היה זה אחד הקטעים המעטים, ש"הקו-הירוק" היה גבול טבעי, ברור והגיוני.

במהלך הימים בהם התקדמו אנשי החטיבה וייצבו את שטח ישראל עד לשטח זה, קרה וגם עברו אותו. בימים האחרונים של מלחמת השחרור, כאשר מטה הפלוגה היה כאן, בתל- חווילפה, נערך סיור אווירי שגילה כי על פסגה 614 ("אשכולות" של היום) אין נפש חיה. הוחלט להעלות כוח קטן ולתפוס את הפסגה השולטת על כל הסביבה, למרות שיש בכך חריגה זעירה מגבולות השפלה אל תוך הר-חברון.
ממש באותו היום עסק המטכ"ל בשאלת ואדי-ערה: הכביש והמשלטים סביבו הוחזקו ע"י חטיבה עיראקית והמלך הירדני, עבדאללה, הבין שמוטב לו לוותר על האזור לטובת ישראל, ובכך לגרום לעיראקים לצאת מהשטח. הבעיה היתה שלישראל לא היה מה להציע בתמורה לנסיגת הערבים מואדי-ערה.
הדיווח של חטיבת אלכסנדרוני על תפיסת גבעה 614, שלווה בהסבר כי גבעה זו היא בכיוון דהריה ושייכת כבר להר-חברון, ענה בדיוק לבעיה זו. מיד הועבר לירדנים המידע ש"ישראל מחזיקה בשטחים מסוימים בהר חברון" וישראל מוכנה לסגת ולפנותם בתמורה לואדי-ערה.

כך תרמה גבעה 614, הנשקפת ממול, הפסגה שעליה הוקם בשנים האחרונות הישוב "אשכולות", לצרוף כביש ואדי-ערה לשטח מדינת-ישראל, למרות שהוחזק כולו ע"י כוחות עיראקיים.
הקו-הירוק נקבע בשולי עמק-התלם, וסומן ע"י חביות. מאוחר יותר הוחלף סימון הגבול בעמודי בטון קטנים. קו זה שימש כגבול המדינה עד לפרוץ מלחמת ששת הימים.





מלחמת ששת הימים בגיזרת להב

מאת אבי נבון

כאשר התחילה המתיחות לקראת מלחמת ששת הימים, היה ברור כי הירדנים ירצו לחבור לרצועת עזה.
דרך אחת אפשרית - מחברון דרך בית-גוברין לעזה. הדרך יורדת בנחל צר וחסר תמרון, עוברת ליד משטרת בית-גוברין שנראית כמבצר מאיים, חוצה עיר - קרית-גת, עוד משטרה מפורסמת - עירק-סואידן, ועוד עיר - אשקלון.
האפשרות הדרומית - מדהריה דרך באר-שבע - שוב ואדי צר ומפותל, שוב עיר מחוז עם פיקוד דרום! - מפחיד ובעייתי.
הדרך האמצעית - מדהריה יורדות שלוחות רכות בשיפוע נוח לשפלה. ניתן לרדת על כל שלוחה ובמקביל, ולעבור דרך להב - בית-קמה - נתיבות. זהו הציר הקצר, הנוח, הבטוח ודליל באוכלוסיה וצבא, ומלבד הבאבא-סאלי אין בו ממה לחשוש.

גם המודיעין של צה"ל הבין את הדבר, וחברי הקיבוץ, שהיה מרוחק רק 800 מ' מ"הקו- הירוק", נקראו להתנדב מדי לילה להניח מוקשים סביב הקיבוץ.
מרבית החברים היו מגויסים ליחידותיהם הקרביות, ובבית נותרה רק האוכלוסייה הבלתי לוחמת וחברים מועטים, וגם עם פלוגת הנחלאים שהגיעה לתגבור היה די קשה להשתלט על כל עבודות הקיץ: תחילת חודש יוני זו בדיוק עונת הקציר, וההכנות לקטיף המשמש בעיצומן. סיוע חשוב קיבלנו ממספר מתנדבים, מהארץ ומחו"ל, אשר ביצעו כל עבודה.

ואכן בבוקר בו פרצה המלחמה - יום ב', 6 ביוני 1967 - יצאו הקומביינים לשדה, הטרקטור המשיך לחפור תעלות בכל פינה אפשרית, ועל התל עסקו במילוי שקי-חול וציפוי העמדות שנחפרו ביום הקודם. בשעה 11:00 הגיע טלפון המורה לרדת למקלטים. הילדים והבחורות נכנסו למקלטים הפרימיטיביים שהיו אז, ומעט הבחורים התפזרו לעמדות על התל ובשתי השלוחות מצפון ומדרום לקיבוץ.

בסביבות 13:30 נשמע צליל מוזר, ופגז ראשון נחת ברעש אדיר. עקיבא, שיצא להקליט רשמים של ילדים במקלט, קפץ לתעלה סמוכה ולחץ על המתג, וכך הוקלטה ההפגזה שנמשכה כשעתיים וחצי. קווי מים וחשמל נפגעו, שריפה פרצה בסככת הפרי וגנרטור החירום נפגע, אך לא היו נפגעים בנפש, ובאורח פלא רק מעט פגיעות ישירות במבנים, בעיקר מרסיסי פגזים.
סוללת תותחים של צה"ל, אשר מוקמה ליד ביר-בוסתן, השיבה אש לעבר הגבעות מהן נורתה עלינו האש, ובסביבות השעה ,17:00 לאחר שנספרו כבר קרוב ל- 200 פגזים בחצר הקיבוץ והפגיעות הלכו והשתפרו, נדם שאון הקרב.
"המומחים" למיניהם הסבירו לנו כי עד כה זה היה טיווח בלבד, ובלילה תחל ההפגזה מחדש. שעות של מתח וחרדה עברו עלינו בעמדות ובמקלטים, ו... כלום.
אז חזרו שוב "המומחים" ואמרו שאנו צפויים ל"התקפה עם שחר", ושוב השקט נמשך. וכך גם למחרת, כאשר סיור של צה"ל עבר בבוקר לאורך "דרך-הפטרולים".
יותר לא יכולנו להתאפק, וביום שלאחר מכן עלינו על הגבעות החולשות על האזור - על הפסגה עליה יושב כיום היישוב "אשכולות" מצאנו את עמדת תצפיתן הירדני, ובשטח-מת שמאחוריה עמדו ארבעה "צנטוריונים", וליד כל אחד מהם כ- 60 תרמילים ריקים.
החיילים הירדנים ירו את כל התחמושת תוך שעתיים-שלוש, נטשו את הטנקים והסתלקו לכיוון חברון, לחבור אל כוחות הלגיון והמשמר הלאומי הירדני הנסים מזרחה, אל גשרי הירדן.

kibbutzlhv abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות