|
מלחמת העולם הראשונה סביב תל-חווילפה אבי נבון איך מתקשרת מלחמת העולם לאיזור שקט זה? כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בארץ שלטו התורכים בסיוע מומחים וקצינים גרמנים. הגרמנים יזמו פשיטה לתעלת סואץ על מנת לפגוע באינטרסים הבריטים. במסגרת זו נסלל קו רכבת מבאר-שבע דרומה, שהספיק להגיע עד ניצנה וקסיימה, ונבנה בית חולים צבאי על תל ניצנה. כח הפשיטה הגיע עד לתעלת סואץ עצמה ונבלם שם. בעקבות וועדת החקירה הבריטית, שקבעה שכדי להגן על התעלה יש לכבוש את ארץ ישראל, מתקדם הצבא הבריטי ארצה ובחודש מרץ 1917 נכשל ניסיונו לכבוש את העיר עזה והוא נעצר במבואותיה. לאחר שגם ההתקפה השנייה נכשלת נשלח הגנרל אלנבי לאזור. אלנבי מוצא כי התורכים מתחו קו הגנה של עמדות וביצורים מחוף עזה עד גבעות באר-שבע. "בסדר, אומר אלנבי, אז נעקוף את כל המערך הזה", וכך נולד הרעיון לכבוש את באר-שבע במקום את עזה. כדי להצליח בכך נעשו פעולות מדהימות של דיס-אינפורמציה - זריעת מידע מוטעה על כוונה לתקיפה שלישית על עזה. בעוד מבצע ההטעייה נמשך, החלו בהעברת הכוחות בהסתר ובסודיות גמורה, באיגוף גדול לאורך נחל הבשור. בלילה הראשון רכבו הפרשים, בעיקר אוסטרלים וניו-זילנדים, עם התותחים ושאר הציוד - מבארי לסביבת צאלים. ביום הסתתרו ושתו מים, ובלילה הבא רכבו עד לבאר עסלוג', בין רביבים למשאבי-שדה. בלילה הבא חצו בין רמת בקע לירוחם והגיעו עד לבארות ערוער, שעל כביש דימונה היום. לפנות בוקר התארגנו לתקיפת באר-שבע ממזרח. ביום האחרון של אוקטובר ,1917 עם שחר, הסתערו הפרשים מכיוון נבטים של היום על הביצורים הדלילים ועל הכח המינימלי שהגן על באר-שבע ממזרח - הכוח שהגן על באר- שבע היה מרוכז ממערב לעיר הקטנה ועיקר הצבא התורכי היה מרוכז סביב עזה. היה זה גם קרב על המים, כי צבא פרשים זקוק להרבה מי-שתיה, והיה חשש שהגרמנים יפוצצו את הבארות בעת התקפה. לכן ניתנה הפקודה שלא להתעכב בתעלות המגן אלא לדלג מעליהן ולתפוס במהירות את לב העיר, ורק אחר-כך להתפנות לתעלות שבהיקף. שיטה בלתי מקובלת זו הדהימה את המגינים, שמצאו עצמם מוקפים באויב מלפנים ומאחרו. מיד לאחר תפיסת הבארות נפלה העיר. אלנבי מורה לקצינים שכל מי שיכול לצאת עם אנשיו למקור מים אחר - יבורך. קולונל ניוקומב מעביר את יחידת הסיור שלו לבאר-שוקת שעל הדרך לחברון, אך נזהר שלא להיכנס אל בין ההרים, לעומת זאת הוא מגלה תוואי נוח משוקת צפונה, ומציע לאלנבי להתקדם בו לצפון ובכך לעקוף את קו הביצורים התורכי שבין עזה לגבעות באר-שבע. כך מגיעה יחידת החלוץ של הצבא הבריטי בבוקר ה- 2 בנובמבר 1917 (ממש באותה שעה בה מכריז הלורד בלפור בלונדון את 'הצהרת בלפור') אל העמק שממזרח לתל-חליף, היום - שדות קיבוץ להב, אבל התורכים ניחשו מהלך זה והתבצרו בתל. 5 ימים נמשך הקרב, כשהתורכים נהנים מבארות המים שהיו תחת שליטתם, ואילו הצבא הבריטי "נלחם במשמרות": בצהרים, לוחמי הבוקר היו חוזרים עד לבאר שוקת כדי להשקות את סוסיהם. גם כיבוש "ראס א-נאקב", ראש המעלה של הדרך הקדומה, היא הפסגה עליה יושבת היום אשכולות, לא תרם לשיפור המצב. רק ב- 7 בנובמבר, לאחר 5 ימי לחימה עיקשת, נפרץ הקו כאן, ובמקביל גם ליד תל שריעה שמדרום לשובל, והצבא הבריטי דהר במורד הגבעות לתל נג'ילה שליד בית קמה - משם כבר פתוחה הדרך להתקדמות מהירה במישור החוף, עד לצליחת הירקון בדרך לחיפה, ולעליה בהרים לנבי סמואל וירושלים, והלאה לחציית הירדן עד לדמשק. הקרב הרציני האחרון, המתואר בספרים רבים, הוא הקרב על תל חווילפה, היא להב. |
מלחמת השחרור באזור להב מאת אבי נבון ב"מבצע יואב" הסיר צה"ל את המצור מעל הנגב, ופרץ מזרחה עד בית-גוברין. בסוף המבצע נכבשה גם באר-שבע, ועל חטיבת אלכסנדרוני, אשר הועברה מהשרון לדרום, הוטל לתפוס את רצועת גבעות השפלה שבין בית-גוברין לבאר-שבע. פלוגות החטיבה התקדמו מדי יום מגבעה לגבעה, ודיווחו בין היתר על תנועת רועים ועדרים למזרח. ההוראה שיצאה - למנוע תנועה מערבה, לכיוון כיס-פלוג'ה או רצועת-עזה, אך לתת לרועים לנוע מזרחה. מפקדי החטיבה השכילו להבחין כי עמק התלם הנמתח מצפון לדרום, ומבדיל בין גבעות-השפלה לשולי הר-חברון, מתאים לשמש גבול טבעי. כך נקבע הגבול בגזרה זו, שמאוחר יותר היה חלק מ"הקו-הירוק" בין ישראל לגדה המערבית בהר-חברון. היה זה אחד הקטעים המעטים, ש"הקו-הירוק" היה גבול טבעי, ברור והגיוני. במהלך הימים בהם התקדמו אנשי החטיבה וייצבו את שטח ישראל עד לשטח זה, קרה וגם עברו אותו. בימים האחרונים של מלחמת השחרור, כאשר מטה הפלוגה היה כאן, בתל- חווילפה, נערך סיור אווירי שגילה כי על פסגה 614 ("אשכולות" של היום) אין נפש חיה. הוחלט להעלות כוח קטן ולתפוס את הפסגה השולטת על כל הסביבה, למרות שיש בכך חריגה זעירה מגבולות השפלה אל תוך הר-חברון. ממש באותו היום עסק המטכ"ל בשאלת ואדי-ערה: הכביש והמשלטים סביבו הוחזקו ע"י חטיבה עיראקית והמלך הירדני, עבדאללה, הבין שמוטב לו לוותר על האזור לטובת ישראל, ובכך לגרום לעיראקים לצאת מהשטח. הבעיה היתה שלישראל לא היה מה להציע בתמורה לנסיגת הערבים מואדי-ערה. הדיווח של חטיבת אלכסנדרוני על תפיסת גבעה 614, שלווה בהסבר כי גבעה זו היא בכיוון דהריה ושייכת כבר להר-חברון, ענה בדיוק לבעיה זו. מיד הועבר לירדנים המידע ש"ישראל מחזיקה בשטחים מסוימים בהר חברון" וישראל מוכנה לסגת ולפנותם בתמורה לואדי-ערה. כך תרמה גבעה 614, הנשקפת ממול, הפסגה שעליה הוקם בשנים האחרונות הישוב "אשכולות", לצרוף כביש ואדי-ערה לשטח מדינת-ישראל, למרות שהוחזק כולו ע"י כוחות עיראקיים. הקו-הירוק נקבע בשולי עמק-התלם, וסומן ע"י חביות. מאוחר יותר הוחלף סימון הגבול בעמודי בטון קטנים. קו זה שימש כגבול המדינה עד לפרוץ מלחמת ששת הימים. |
מאת אבי נבון |