סיפורו של עץ החרוב
אבי נבון
מזרחית לקיבוץ להב גדל עץ חרוב גדול. החרוב נראה היטב מנקודות רבות, למרות שאינו גדל בראש הר אלא דווקא בקצה הנמוך של שלוחה סלעית, הגולשת מאחת הגבעות של דרום מערב הר-חברון לכיוון העמק המבדיל בין ההר לשפלה. החרוב מוקף בגדר אבן נמוכה, ולרגליו נחשף הסלע באפיק הנחל.
עיקרו של המקום - מערה שהיתה קיימת שם, עד שהתמוטטה. המשפחה שגרה במערה (או קודמיה) גידרה את המקום, שנקרא כארְם אֶ-גְ'דֵיעַ, ויצרה לה חצר סביב המערה, שהתאימה מאוד להחזקת העדר, כי בחורף נוצר שם גב מים האוצר מי גשמים שאיפשר השקיית העדר ממש ליד הבית. החרוב הגדל בגדרה זו נהנה משפע של מים (יחסית...) ומהגנה פני פגיעות.
בסוף מלחמת העצמאות, לאחר שנכשל ניסיון לכבוש את 'כיס פלוג'ה' ("מבצע חיסול"), פשטו אנשי 'אלכסנדרוני' ותפסו את מרחב השפלה, מבית-גוברין דרומה ומבאר-שבע צפונה (דצמבר 48' - פברואר 49' ). הם תפסו את דווימה (אמציה), חווילפה (להב) ואת כל הגבעות שביניהם. ההוראה היתה לא לעלות להרים שממזרח לעמק התלם. כך ישבה פלוגה על התל בלהב, ורק שני קומנדקרים חרגו ועלו לגבעה 614 (ראס-אל-נאקב או אשכולות), אבל חזרו מיד.
אז נקבע, ואחר סומן, ש'הקו-הירוק' יהיה לרגלי הגבעות. עץ החרוב, כיוון שעמד בדיוק לרגלי השלוחה, נקבע כנקודה על הגבול. 'הקו-הירוק' כזכור, נמשך מירושלים לדרום-מערב, דרך עדולם-לכיש-שפלה עד לעץ החרוב, וממנו שינה כיוון לדרום-מזרח, ואח"כ למזרח, דרך חבל יתיר ועד לעין-גדי. החרוב היה 'הנקודה שעל קצה הסנטר', כפי שהקו נראה במפה.
בנובמבר 1955 סומן הגבול מחדש. השדה שמדרום לחרוב, שעד אז עובד ע"י הבדואים משבט הרמאדין החיים ממול, נמצא לפי הסימון המתוקן בשטח ישראל. חברי להב יצאו לחרוש בפעם הראשונה את החלקה החדשה (שכל רוחבה היה מטרים ספורים). צוות שיצא בג'יפ לאבטח את החורשים ניסה להקיף את החלקה החדשה, ירד לערוץ הואדי הבלתי מוכר, וחיפש מקום נוח לעלות ממנו ימינה.
בעוד הג'יפ מתאמץ לצאת ולעלות במקום שנראה אפשרי, נפתחה עליו אש מקלע מראש הגבעה שמעל לחרוב. היו אלה חיילי 'המשמר-הלאומי' הירדני שראו אותו עובר ב- 5 מטר את הקו החדש...
נמרוד פלדמן, ממייסדי הקיבוץ, נפגע מהצרור ונפצע קשה. שלושת האחרים שכבו ליד הג'יפ אך כל ניסיון לעלות ולעזור לו נתקל באש. רק לאחר שחברי להב הוציאו מרגמה לחיפוי הצליחו להגיע אליו, אך הוא היה כבר ללא רוח חיים. זה החלל הראשון, והקבר הראשון בלהב.
מאז הגבול היה שקט תמיד, עד היום הראשון של מלחמת ששת הימים.
